כולנו תוצר של סביבת הילדות שלנו: המשפחה ומערכות היחסים בתוכה, התרבות שספגנו, החינוך בבית הספר, המורים, החברים ובעיקר החוויות שעברנו. חלק מהחוויות השאירו עלינו חותם שלילי שפגע בביטחון העצמי שלנו, ואשר ממשיכות להשפיע עלינו בצורה שלילית עד היום. כלומר, רבים מאיתנו עדיין תקועים בסיפורי העבר הכואבים שלנו אשר מפעילים אותנו.
השאלה היא: מה אנחנו בוחרים לעשות עם ה"פגימות" או ה"חוסר מושלמות" הזאת? לא הכרתי בן אדם אחד בחיי שלא סובל מחוסר ביטחון עצמי בתחום כלשהו. הפגימות מאפשרת לנו לגדול ולצמוח אם נסכים להתבונן בה ונשאל את עצמנו: מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? מה השיעור שהחוויה הזו באה ללמד אותנו?
ניקח לדוגמא שתי חברות
שתי חברות שגדלו בבתים דומים מבחינה תרבותית ורמה סוציו-אקונומית, אך הפוכים מבחינת היחס שכל אחת קיבלה מהוריה.
נתבונן קודם כל בילדה שגדלה בבית שלא כל כך התייחסו אליה (לצרכים ולרצונות שלה) מכיוון שההורים היו עסוקים בעצמם. לכן היא גדלה עם תחושה שלא אוהבים אותה ועם חוסר ביטחון עצמי. הילדה הזאת יכולה להתפתח באחת מהצורות הבאות:
- לשים פס על העולם ולהפוך להיות אגואיסטית ולדאוג רק לעצמה.
- להפוך להיות אלטרואיסטית וכל הזמן לחפש אהבה ואישור מבחוץ. להפוך להיות טיפוס מרצה שלא יודע להגיד "לא" ולא מסוגל לשים גבולות לאחרים.
- להחליט שהעבר שלה לא מפעיל אותה יותר ושהיא בוחרת לאהוב קודם כל את עצמה ולהיות קשובה לצרכים שלה. היא בוחרת להיות טובה עם הסביבה (אבל לא טובה מידי), ולשים גבולות לאחרים איפה שצריך. לרוב זה יקרה רק לאחר שהיא תעבור טיפול ממושך ותדע להתמודד עם השדונים שנוצרו אצלה בעקבות חוויות הילדות הקשות.
במקרה הראשון הבחורה חושבת רק על עצמה ולכן היא מפספסת את כל האנשים מסביבה.
במקרה השני, היא חושבת רק על אחרים ולכן היא מפספסת את עצמה. הכל קורה על חשבונה. היא מתרוקנת מאנרגיות ועלולה אף לפתח מחלה אוטואימונית כיוון שהיא פוגעת בעצמה מבפנים. בשני המקרים מפספסים חלק גדול מהחוויה האנושית בייקום. מבחינה רוחנית, צריך שיהיה איזון בין נתינה לבין קבלה. כמובן שעדיף להיות באופציה השלישית, איפשהו באמצע בין שתי הקצוות: לראות גם את עצמך וגם את האחרים (שביל הזהב של הרמב"ם).
בואו נתבונן רגע במישהי אחרת שגדלה עם הורים מאד אכפתיים ודאגניים על גבול ה"חונקים". הם לא שחררו אותה כדי לקבל החלטות משל עצמה. היא גדלה עם חוסר ביטחון עצמי בדיוק כמו הבחורה הראשונה והיא לא סומכת על עצמה. היא עושה רק דברים שנמצאים באזור הנוחות שלה כי היא מפחדת להיכשל וזה נתפס אצלה כסוף העולם.
הבחורה בסיפור הראשון מחליטה שהיא תצליח בכוחות עצמה (כי אצלה הסלוגן "אם אין אני לי אז מי לי"). היא רוצה להרגיש משמעותית ושכולם אוהבים אותה ולכן היא פועלת מתוך אנטרס אישי לא מודע לכך. היא מנסה לחפות על חוסר ביטחון עצמי ע"י עשייה מרובה.
שתיהן חסרות ביטחון עצמי. אחת מחפה על כך באמצעות עשייה קיצונית, והשנייה נכבית אל הכלים ונשארת בכוך שלה.
מי זוכה לגדול עם ביטחון עצמי בצורה בריאה?
המיעוט שזכו בהורים אכפתיים שנתנו הרבה אהבה יחד עם גבולות סבירים, נתנו דוגמה אישית טובה, ודחפו את ילדיהם לכיווני החוזקות שלהם. הם ידעו להעצים את ילדיהם ולתת מילה טובה, ובמקרים אחרים לשים גבולות לפי הצורך(אני לא אוהבת את המילה עונש).
הילדים האלה גדלו עם אהבה ללא תנאים, עם ידיעה ברורה שיש להם תמיכה ועל מי לסמוך בכל רגע שיצטרכו, ומצד שני עם החופש להאמין בעצמם, לסמוך על עצמם, לפעול ולהתקדם קדימה לעבר חלומותיהם. כמה קשה להיות בדיוק באמצע בשביל הזהב, וכמה חשוב ונחוץ עבור ילדינו ועבור עצמנו להתאמץ להיות במקום הזה.
