האנשים בעולם מתחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון אלו אנשים שהדבר אשר מניע אותם הוא מערכות יחסים: עם משפחה, חברים, מכרים מכל מיני מקומות, ואנשים זרים שמכירים בדרך. האנשים האלה לרוב רגישים לכאבם של אחרים ורוצים

קרוב משפחה שלי שיתף אותי שכבר תקופה הוא והמשפחה שלו מאכילים חתולה מהממת שמגיעה אליהם לאכול, אך לא ישנה אצלם. לאחרונה, הוא גילה מי הבעלים שלה (אחד השכנים בבניין ממול) ושאל את הבעלים "האם היא

אני מאוד אוהבת לארח אנשים, אבל לא תמיד יש לי כוח לניקיונות (לפני ואחרי), לקניות, לבישולים וכל הנלווה לכך. זה דורש המון זמן ואנרגיות מצידי אבל אני תמיד שמחה לאחר המעשה. נר ראשון של חנוכה

בחודשים האחרונים אנחנו מארחים אצלנו מכר של מכר שהגיע מרוסיה עם תיק גב ועם תוכנית לישון בטבע,מתחת לכוכבים, ולמצוא עבודה כלשהי להתפרנס ממנה בזמן שהוא נמצא כאן. מתברר שהמשטרה לא מרשה לאנשים לישון בפארקים ציבוריים,

הבן שלי שנמצא בטיול בארה"ב אחרי צבא התקשר אליי בערב שבועות ואמר לי "אמא, אל תתחרפני, אבל הייתי עכשיו בפיגוע. אני בסדר, אין לך מה לדאוג". לאחר מכן הוא דיבר ברצף סוחף ובקצב מסחרר, כנראה

כל כך הרבה דברים בחיים שלנו הם נגד 'ההיגיון' הלוגי השכלי. והשאלה הנשאלת היא, מדוע? הרי ההחלטות הכי טובות הן מהבטן, מהאינטואיציה שלנו. ההקשבה ל'הגיון' הפנימי שאומר לנו לקבל החלטה מסוימת. כאשר אנחנו מאוד רוצים

בארה"ב, בה גדלתי כילדה, חינכו אותנו לערכים של נימוסים. צריך להגיד תודה ובבקשה, מה שלומך היום, איך היה היום שלך, ועוד כהנה וכהנה. כחלק מהנימוסים, או בנוסף לנימוסים, לימדו אותנו שיש דברים שהם לא ענייננו,

בחיים לא עישנתי סיגריה. זה פשוט דוחה אותי, הריח, העשן, השיניים הצהובות, השחור מתחת לציפורניים. אז למה נראה לכם שאני קראתי ספר שנקרא "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר? קודם כל, תמיד ריתק אותי

בזמן האחרון אני עוברת תהליכים מעניינים עם עצמי. הרוב זה תהליכי שחרור. לשחרר ממני דברים חומריים וגם נפשיים מיותרים. ברמה החומרית, להיפטר מכל מיני דברים שאני לא צריכה, שלא השתמשתי בהם תקופה ארוכה, שאגרתי לאורך

עסקת החטופים עם החמאס. יש לי רגשות מאוד מעורבים לגבי עסקאות עם השטן. מצד אחד, ברור שצריך להחזיר את החטופים בכל מחיר. הם אזרחים וחיילים שהמדינה הפקירה אותם (שזה דבר מזעזע ביותר) וזה גורם לחוסר