בארה"ב, בה גדלתי כילדה, חינכו אותנו לערכים של נימוסים. צריך להגיד תודה ובבקשה, מה שלומך היום, איך היה היום שלך, ועוד כהנה וכהנה. כחלק מהנימוסים, או בנוסף לנימוסים, לימדו אותנו שיש דברים שהם לא ענייננו, שאסור להיכנס למרחב של האחר, שאסור לחצות קו מסויים של דיסטנס (Distance) שנוצר בעקבות הנימוסים. גם במדינות אירופה נוהגים כך: נימוסים ושמירה על מרחק.

העיקרון של 'זה לא ענייני' הוא אשליה של התחשבות באחר, אבל בעצם זה יוצר דיסטנס שמאפשר לאנשים להסתכל לכיוון השני, ולא לעזור לאחרים במצבי מצוקה. בעיניי, אין שום דבר יותר גרוע מאשר בן אדם שזועק לעזרה וכל הסובבים אותו מתעלמים ממנו וממשיכים בחיים שלהם כרגיל.

אצלנו, בארצנו הקטנטונת, זה אחרת. הכל עניינו של האחר, גם אם זה לא.

אנחנו לא שומרים על ספייס, נכנסים למרחב של האחר, מרימים את הקול, הרבה פעמים אין נימוסים, אבל יש משהו הרבה יותר חשוב: חום,אמפתיה, עזרה הדדית ואכפתיות אמיתית לגורלם של אחרים. לכן כשהטבח של ה 7/10 קרה, כל העם התגייס לעזור, אנשים שלא קיבלו צו שמונה והתגייסו ראשונים כדי לעזור להציל את המדינה. המון אנשים הקריבו את חייהם למען אחרים.

אנחנו מדינה של גיבורים, כל החיילים והאזרחים שהקריבו את נפשם וגופם להגן על המדינה, החטופים והמשפחות שלהם, המשפחות השכולות, השבים מהשבי ששרדו, והחטופים שעדיין נמצאים בשבי.

דווקא החוסר דיסטנס שקיים אצלנו והערבות ההדדית, זה מה ששומר עלינו ומציל אותנו במצבים קיצוניים. גם אם אין אחדות בעם בפוליטיקה, גם אם אנשים כמעט שונאים אחד את השני בגלל דעות הפוכות, ברגע האמת כולם יתאחדו למטרה אחת עליונה ויצילו אחד את השני גם אם יש להם דעות פוליטיות שונות. הפור היה יכול ליפול אצל כל אחד מאיתנו בבית ולכן

כל כך חשוב לכולנו להחזיר את החטופים כמה שיותר מהר.

'ואהבת לרעך כמוך' וקידוש החיים הם ערכים עליונים ביהדות.

בעיניי, כאן טמון הקסם בעמנו.