כשאני שומעת את צמד המילים "את אשמה/ זה אשמתך" אני נהיית עצבנית והאדרנלין רץ לי לראש. חוסר צדק תמיד מקפיץ אותי מהכיסא וגורם לי לרצות לצעוק "לא נכון, אתה אשם!" אבל במקום זה אני פשוט אומרת "אין כאן מקום להאשמות, אף אחד לא אשם".
בעבר חוויתי המון סיטואציות שבהן הייתי קורבן למניפולציות רגשיות, גם בילדות וגם בתוך הנישואים. סבלתי מאד ולא הרגשתי שאני מסוגלת להתנגד להן או לבטא את אי הרצון שלי במצבים האלה. הרגשתי קפואה, משותקת ושקופה. בעיקר סבלתי מרגשות אשמה, שאם לא אעשה מה שרוצים ממני, אני לא אהיה בן אדם טוב. במשך שנים רבות שיחקתי את המשחק והייתי הטיפוס המרצה האולטימטיבי (תמיד שם בשביל כולם חוץ מאשר בשביל עצמי). הכל כדי לא להרגיש ייסורי מצפון ורגשות אשמה.
עד שיום אחד פשוט נמאס לי! הייתי צריכה לעבור גירושים מהגיהנום ולפתח פיברומיאלגיה כדי להבין שהגיע הזמן שאשים את עצמי במקום הראשון. כל כך התרוקנתי מלרצות אנשים אחרים, שכבר לא נשאר בי כח לעצמי. החלטתי לשים לזה סוף ולקחת את השליטה בחזרה לידיים שלי. עם הזמן למדתי להשמיע את הקול שלי, לבטא את הרצונות שלי וגם את החוסר רצון שלי. זה היה תהליך ארוך מורכב מהרבה צעדים קטנים ולא קרה בבת אחת.
היום אני יודעת לזהות מניפולציות רגשיות בשנייה, והתגובה שלי היא מיידית: "זה לא מתאים לי." היום אני רואה קודם כל את עצמי ואת הצרכים שלי לפני כולם. כל דבר אני בוחנת לפי אמות המידה של האושר שלי: האם זה יעלה את מפלס האושר בחיי או לא? ואם לא, אני אומרת "תודה, אבל לא מתאים לי". אני אוהבת את עצמי ככה: אסרטיבית, יודעת מה אני רוצה וצריכה, כבר לא קפואה ושקופה. אני תופסת את מקומי בעולם בגאווה גדולה ועם קול עוצמתי שנשמע למרחקים. זה יכול להיות גם הסיפור שלך אם רק תרצי ותבחרי בזה.