לשקטים והביישנים שביניכם שלא רוצים לבלוט
אני מכירה אתכם. אני יודעת בדיוק מי אתם. גם אני הייתי כזאת. הייתי ילדה ביישנית ושקטה מאד, עד כדי כך שהמורים היו קוראים את שמי בכיתה הייתי חוטפת התקף חרדה. המורים לא ידעו איך לאכול אותי: מצד אחד הייתי תלמידה מצטיינת ומצד שני הם כתבו עליי "כמה חבל שהיא לא משתתפת בכיתה". ממש פחדתי לפתוח את הפה. לא אכנס עכשיו לכל ההסברים הפסיכולוגיים מאחורי זה (כבר ניתחתי את עצמי מכל כיוון אפשרי), אבל מה שאני רוצה להגיד לכם שזה לא גזר דין מלמעלה ואפשר לשנות את זה אם רוצים. אני בחרתי לשנות את זה כי הרגשתי שזה תוקע אותי בחיים. מי שמכיר אותי היום יגיד עליי בדיוק ההפך, שאני לא סוגרת את הפה. מהרגע שגיליתי את הקול שלי, אני אוהבת להשמיע אותו בכל מיני צורות. עדיין יש מצבים מאתגרים עבורי בעניין הזה, אבל זה נושא למאמר אחר.
חשוב לי להעביר לכם את המסר הבא:
אף פעם לא מאוחר מידי לשנות משהו שאתם רוצים לשנות! תחשבו איך הייתם עפים קדימה לולא היה לכם את המגבלה הזו והייתם חופשיים להתבטא. דמיינו לעצמכם חיים מושלמים שכאלה שבהם אתם מביעים את הרצונות ואת הצרכים שלכם בצורה פתוחה וחופשית ללא עכבות.
אני רוצה לתת לכם כלי שיכול לעזור לכם ואשר עובד עבורי במצבים האלה.
שלב ראשון אני אומרת לעצמי:
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? אני כותבת לעצמי את כל המחשבות שעולות. אני מנסה להבין איזו מחשבה הכי תוקעת אותי מכולן. ואז אני אומרת לעצמי "אם הדבר הכי גרוע יקרה, אז מה?" השאלה הזאת מבחינתי כל פעם מחדש מאפסת אותי. לדוגמא, אם אני מפחדת לקום להרצות בפני קהל, אני חוששת שיהיה לי בלקאאוט ואני אשכח הכל, או שאני אתעלף, או שאנשים יקומו ויעזבו באמצע . "אז מה?" אז עשיתי צחוק מעצמי שבוע אולי שבועיים ואחר כך אנשים ישכחו מזה.
עכשיו אני נוגעת בנקודה העמוקה יותר והאמיתית:
למה אכפת לי מה אנשים אחרים יחשבו עליי? הרי מה שחשוב זה מה שאני חושבת על עצמי! המקום הזה של מה אחרים יחשבו עליי מאד תקע וחסם אותי מפני עשייה. אצלי זה מגיע ממקום של פרפקציוניזם, הרצון שהכל יהיה מושלם ואם לא אז זה סוף העולם. זה כבר עבודת עומק עם עצמי, אבל לפחות כאן אני יכולה לשנות ולהשפיע בניגוד להסתכלות החוצה שם אין לי השפעה בכלל.
הרי מי האנשים שמגיעים רחוק? אלה שהם בעלי ביטחון עצמי ולא חושבים לעצמם מה אחרים יחשבו עליהם. הם סומכים על עצמם ועל שיקול דעתם והם רצים קדימה ללא מעצורים. אני מאמינה ככל שנהיה יותר במקום הזה, של ההסתכלות הפנימית וההבנה מה נכון בשבילנו, נוכל לעוף קדימה הכי רחוק שאפשר. עכשיו אשאל אתכם שאלה: לא הייתם רוצים להיות במקום הזה? לא הגיע הזמן להשמיע גם את קולכם?
